"הלוחמים במוות"

הצבה בגלריה ע"ש רחל וישראל פולק.

אוצרים: גלעד אופיר, רבקה פוטשובוצקי

נובמבר 2002

"אבל מי כאן השליט

כלום אל שעיניו מימיות בעל פני מנהל חשבונות

דמיורג הטבלאות הסטטיסטיות השפלות

שמשחק בקוביה ותמיד זוכה

כלום ההכרח הוא אופן אחר של המקרה

והמשמעות היא געגוע החלשים אשליית הנכזבים."

הרברט זביגנייב

מתוך: אלונים

תרגום: דוד ויינפלד

 

 

סיפור כיסוי

1.תמר

בספטמבר 98 מצאתי עבודה כמדריך חברתי בפנימייה.

קיבלתי את החדר הראשון מצד ימין השולט במסדרון שלאורכו היו שבעה חדרים בהם גרו בצפיפות נערים בגיל ההתבגרות.

בערב הייתי צריך לדאוג שכולם בחדרים ולא בחדרים של הבנות / מעשנים סיגריה בחצר / פורצים לחדר האוכל.

כיבוי אורות בעשר. הייתי סוהר אבל הרגשתי כמו אסיר.

אחרי שכולם שכבו במיטות, ישבתי בחדרי וציירתי בדמיוני את הפגישה הבאה עם תמר. ראיתי אותה פעם אחת אבל לא היה לי מושג איפה למצוא אותה.

לא היה לי מספר טלפון או כתובת אבל ידעתי שאפגוש אותה שוב.

חשבתי: "אני מוכן לחכות."

2.פלורונס

מנהל הפנימייה פרס באוזני המדריכים את משנתו:

"מדריך הנוער כנותן שרות".

הסתבר שהיינו חלק ממערכת שתפקידה ליצר טכנאים לצבא וחיילים להייטק.

הייתי בעד הילדים, היה לי חבל עליהם. רציתי שיחתרו לשחרור. ניסיתי לעניין את הנערים במוסיקה, באומנות, בספרות.

אבל הם התרגלו להעריך רק הייטק, כסף והצלחה חומרית. אולי בצדק מבחינתם.

כשהלכנו להצגה שעסקה באונס הם קראו לעבר השחקנית שגילמה את הנאנסת-"זונה".

התחלתי להתעניין באלימות של בני נוער.

ספור שקראתי בעיתון על נערה צרפתייה צעירה שרצחה ארבעה שוטרים לא הפסיק להטריד אותי במשך זמן רב.

קראו לה פלורונס ריי. תמונתה פורסמה בעיתון.

היא הייתה נערה יפה עם שיער קצר-נערי. בתמונה עמדה בידיים שלובות, נועצת מבט מתריס במצלמה.

שמה נשמע לי כמו שם של ספינה שבבטנה מפליגים נערים שנכשלו בבחינה, כאלה שמשהוא קרא להם בשמות גנאי ואחרים שללא סיבה יתחשק להם יום אחד לרסס בנשק אוטומטי כיתה שלמה. אח"כ הופיעו רועי חורב והשהידים המתפוצצים. המספרים המקומות והזמנים הם עניין לסטטיסטיקה.

החיים במסדרון הפכו בלתי נסבלים. הם בדקו אותי והייתי צריך להעניש אותם כל הזמן.

עברו כבר כמה חדשים בלי שהייתה לי אישה.

3. איילה

בפנימייה עבדה מורה-חיילת צעירה. היא הייתה סקרנית ויפה. שדייה גדולים. בערבים היא ביקרה אותי בחדרי.

עישנו ג'וינט ודיברנו על איטלו קוולינו ועל רולן בארת. קראו לה איילה.

בזנו יחד לשיטה, מנינו את פגמיה. ריחמנו על הנערים והנערות המסכנים המקריבים כל סיכוי לחירות אישית בעד אוסף של דימויים שחוקים על הצלחה בעוד הם מובלים כעדר, לחדרים הנקיים של "אינטל".

הרגשנו כמו מחתרת במעיה של הפנימייה. זה היה רומנטי.

המשכתי לחכות לתמר.

אחרי שביקרנו פעם יחד בספריה של האוניברסיטה בגבעת רם הצעתי לאיילה לערוך פרויקט משותף.

המטרה הייתה לחפש חומרים שפורסמו בעיתון בנוגע לבני נוער שירו כמה פעמים בעוברים ושבים ברובה אויר נתפסו ונענשו. הסיפור הזה נחרת בזיכרוני ורציתי למצוא אותו. אבל המטרה הייתה משנית. מה שכנראה עניין אותי יותר הייתה הצורה: מעטה הסודיות, האכזריות, האלימות הסמויה והארוטיקה בה הלבשתי את המשימה. הארוטי כמעט נוגע במוות.

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אני יכול לראות את אילה פותחת בהתרגשות את המעטפה או רוכנת על גלילי מיקרופילם אינסופיים בדממת המוות של אולמות הקריאה, במדים, מחפשת פרט בתוך זיכרוני מתוך חובה ומסירות. משרבטת בכתב עגול הגיגים שנועדו רק לי. אין הרבה דברים ארוטיים מזה.

במשך מספר שבועות השארתי לאיילה מעטפה סגורה בתאה שבמשרד הפנימייה בה קיבלה הנחיות בשפה פורמאלית יבשה.

לפעמים הוספתי כמה שורות חידתיות להגברת המסתורין. היא הייתה אמורה להקדיש זמן קצוב בכל פעם לחיפוש אחר החומר הרלוונטי בספרייה הלאומית בגבעת רם. אבל הייתה גם רשאית לצרף מחשבות וחומרים אחרים. כעבור מספר פעמים לאחר שלא מצאה את מבוקשי נפסק החיפוש.

כעבור זמן מה מצאתי את תמר.

 

איילה השתחררה ונעלמה. פלורונס ריי עדיין בכלא אם בכלל הייתה קיימת. עם תמר התחתנתי ואנחנו מצפים לבן.

אולי כמו בסיפור של בורחס שלושתן אחת.

אוקטובר 2002