בצומת שבכניסה ליישוב תל שבע עמדו כמה נשים יהודיות וערביות שנשאו שלטים במחאה על רצח של נערה בדואית שהתרחש כמה ימים קודם. החשודים היו אביה ושניים מאחיה. כמה חדשים קודם לכן, נורו שני צעירים בכניסה לחורה על רקע סכסוך ממושך בין משפחות. האלימות הייתה בכל מקום סביבנו הטרידה ונגעה בכולנו.

בשיחות שהיו לנו על מעשי אלימות ניסינו להבין את הדינאמיקה המובילה למעשים קיצוניים של רצח. אילו פגיעות קודמות לרצח ? אילו מעגלים במשפחה ובקהילה תורמים להסלמה וכיצד ? מדוע מעשה רצח נתפס כפתרון לבעיה ?

אחד המקרים שעלה בשיחות היה רצח שזעזע את הנגב והתרחש בפברואר 2011 ברהט. במקרה הזה רצחו שני נערים בני 16 את חברם ללימודים, נער בשם קייס אבו סיאם שבלט בכישוריו החברתיים והאינטלקטואלים. השניים רצחו אותו מתוך קנאה. מה שהיה מזעזע במקרה הזה היו האכזריות של הרצח שביטא רוע צרוף וחסר תכלית ומובן. המעשה שלהם עורר פחד וגרם לבני הנוער להרגיש חסרי הגנה, כי הוא בוצע על ידי נערים שיכלו להיות חבריהם או שכניהם. המקרה העמיד בסימן שאלה את הרצון לבלוט ולהצטיין והטיל צל כבד על הורים ומורים הלוחצים על הצעירים להצליח ומשווים ללא הרף את הישגיהם לאלה של נערים ונערות אחרים.

דיברנו על הפרטים שהתפרסמו בתקשורת וניסינו להשלים בדמיוננו את מה שלא סופר. התוצאה הייתה שיכולנו לראות בדמיוננו את הרצח כמקרה פרטי אבל גם את האפשרות לשחזר אותו כארכיטיפ, כדגם כללי. במקרה כזה נוכל לבחור את הדגשים שלנו להבנת סוג כזה של מעשה. היה חשוב להתייחס לרגע משמעותי ביחסים בין הקורבן לתוקפים שקדם לזמן ולמקום של הרצח, לתחושותיהם מיד אחרי המעשה, להקשרים שעולים מהמקום שבחרו לבצע בו את המעשה. היה חשוב למצוא דימוי חזק שיהיה מסוגל לשאת המשמעויות שמצאנו בסיפור. התבוננות בצילומים של ג'ף וול (Jeff Wall) ושל עדי נס שהצטיינו בתשומת לב לפרטים ולמשמעויותיהם הנרטיביות ולמקומם בקומפוזיציה עזרו לנו להגדיר את המשמעות של חפצים יומיומיים שנרצה להשתמש בהם. בעבודות שיצרנו חפצים כמו נעל מושלכת או מיכל פלסטיק כחול הם חלק מהסיפור, מההקשר ורצף הזמן,  אך משמשים גם כצורה וצבע המאזנים את הקומפוזיציה. חולצת הפסים של הקורבן היא מתכתבת עם כותונת הפסים של יוסף המקראי שהיה גם הוא קורבן של קנאה.

המקום שנבחר לצילומים היה בור מים עתיק המזוהה במסורת הבדואית עם המקום שבו הורד יוסף אל הבור על ידי אחיו. ההשוואה בין הסיפור המקראי לזה המופיע בקוראן והתבוננות בייצוג של הסיפור אצל ר. קראמב חידדה את הניואנסים ועזרה לנו לגבש את הגרסה שלנו.

בספר בראשית, מציין המספר שאחרי שהשליכו את יוסף הם ישבו לאכול לחם. רוצחיו של קייס, החליפו את בגדיהם המגואלים בדם והלכו לשחק סנוקר. הרוע הנובע מהקנאה היה בלתי נתפס. בצילומים של הקבוצה, עומדים הנערים מעל הבור, אך הם אינם שווי נפש- הבעת הפנים של אחד מהם מביעה זעזוע.

 

הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין תארה את הקנאה כדחף של האגו לקלקל ולהרוס את מקור הטוב. הקנאה היא לפי קליין דחף הרסני המבוסס על האובייקטים הראשונים שמרכיבים את האגו ומתבטאת בין השאר ברחמים עצמיים, אידאליזציה, חוסר סובלנות ותוקפנות.

"הם אמרו, הן יוסף ואחיו אהובים על אבינו יותר מאתנו, אף כי אנו הרבים והחזקים. אכן שרוי אבינו בתעייה גמורה" סורה 12 הקוראן.

המספר בקוראן מזהה את האידאליזציה שעושים האחים לעצמם ואת הרחמים העצמיים שלהם. אלו מתבטאים בתחושת אי צדק אופיינית לקנאי. התחושה שמגיע לי כי הייתי קודם, אני בן השבט החזק, אני הגבר וכו' כורה "בור" בנפשו של המקנא. כל הישג שמושא הקנאה שמח בו, כל מחמאה והכרה שמקבל הזולת מעמיקה את החלל שנפער בנפשו של הקנאי ומגדילה את עיוורונו. מבטו מופנה תמיד אל טוב שנמצא מחוץ להישג ידו והוא מוכרח להרוס אותו. הקנאה היא רגש עיוור וחסר היגיון כי אינה רוצה להשיג דבר פרט להשמדתו של הטוב, אף על פי שהשמדתו של הטוב לא תעניק לה כל יתרון. משום כך מתאר הסוציולוגית אווה אילוז  את הקנאה, כרגש הנסוב סביב "מרכז חלול". מעין "עבודה שאינה נושאת פרי כדי לפרוע חוב שאיננו חייבים". הבור, אם כך הוא דימוי מוצלח לקנאה. הוא אותו "מרכז חלול" שמתארת אווה אילוז. הוא גם ביטוי למלכודת שכורה הקנאי לעצמו, כי באופן פרדוכסלי, כותבת אילוז: "לקנא פירושו להרגיש, באופן מוחשי, קונקרטי, את הנחיתות שלך עצמך ולהפוך, באופן ממשי, לאותו אדם נחות." (אווה אילוז "הרגש האילם" הארץ 19.06.2012).

הבור המופיע בצילומים הופיע בשטח הצילום כמו לפי הזמנה והבחנו בו רק ביום השני שבו צילמנו שם. הוא התגלה מיד כדימוי שחיפשנו והתחבר מיד לסצנות האחרות שתוכננו בקפידה.

סוף דבר

המשך העבודה הובילה את הקבוצה בדרכים מפתיעות ורגשות מורכבים עלו. אני למדתי להכיר צדדים מפתיעים באישיותם ובעברם של חברי הקבוצה שלא זה המקום לספר. הסרט המוצג בתערוכה מאפשר הצצה חלקית לתוך הקונפליקטים והעולמות שנחשפו. הרבה נותר סמוי מהעין ותקוותי היא שהכלים האמנותיים ימשיכו לשרת אותנו בעיבוד התהליכים האישיים והחברתיים שעוברים החברים, ושהתוצרים ימשיכו להיות בעלי ערך עבורי ועבור אחרים.

 

משה בלמס

יוני 2013