ב-2015 אצרתי תערוכה של האמנית דניאלה מלר יחד עם אביבה מרציאנו בגלריית מכללת קיי בבאר שבע.

דניאלה מלר/ פורמת זיכרונות

בעבודותיה של דניאלה מלר המוצגות בתערוכה מתמזגים שני תהליכים מנטליים של ריפוי ואיחוי. האחד קשור בתהליך האבל והפרידה מאמה והשני במוראות מלחמת ששת הימים בה שרתה כאחות חדר מיון בבית החולים בבאר שבע. מלר מפרקת את המראות והזיכרונות ומעבדת אותם באמצעות שפת אמנות עשירה ליצירה בעלת עצמה חזותית ורגשית.

דניאלה מלר היא אמנית הקושרת ופורמת חוטים במובן הקונקרטי והמטפורי כאחד. פקעת החוטים שלה מוליכה אל ההוויה המשפחתית והיהודית בתוניס שם נולדה, להתבגרות בעיירה הדרומית נתיבות ולחייה הבוגרים כאחות בבית חולים וכאמנית תושבת הנגב. עבודותיה מורכבות משכבות שונות המתלכדות ומתנגשות זו בזו לחילופין בחתירה לאיזון שנוצר מתוך קונפליקט בין ניגודים: פעולה אקספרסיבית בחומר ובצבע אל מול הפשטה צורנית/ הרכות והתום של האריגה מול התוכן הטעון/ הזיכרון החמקמק מול הגופני הממשי עד כאב/ דימוי המסווה את חומריותו מול חומריות המפרקת את הדימוי.

פרידה בחוט אדום

בסדרת עבודות שהחלה מלר בזמן שאמה הייתה בחיים והסתיימה לאחר לכתה, מתגלה הפואטיקה המיוחדת שלה בשימוש ברקמה. הרקמה מופיעה כשפה שבורה החושפת את מרכיביה, הקו, הקשר, התפר הפרום. בעבודות אלה, בבואתה של האם מצוירת בצבעים מונוכרומטיים כמו בצילום ישן. פניה של האם גלויות, היא מחייכת ומקרינה בריאות ונדיבות. על הציור רקומים בחוט אדום מסמנים נוספים של האם: מכונת תפירה, הליכון מהסוג שמסייע לזקנים וזר פרחים. בשולי הציור רשומה בעיפרון מטריצה ממוספרת החושפת את הטכניקה של העברת הדימוי לבד הציור. כל המסמנים מובילים אל האם: המטריצה היא טכניקה שלמדה מאמה, הרקמה והדימויים קשורים לזיכרון של האם, הרקמה עצמה היא "שפת אם". אולם, עצמתן של העבודות מושגת לא רק בזכות המשמעות הרגשית של הדימויים אלא בזכות הנוכחות הדו משמעית של הרקמה. מצד אחד, היא שואפת אל היפה והעגול, היא מפתה, סנטימנטלית וילדותית. מצד שני, היא מקוטעת, פרומה ומרחפת בעבודה כמו נוכחות זרה ומטרידה.

"איך אפשר להירדם עם כל כך הרבה חוטים ?"

המשפט שלעיל מופיע בכתב ידה של דניאלה בספר סקיצות, שקטע ממנו מוצג בתערוכה. סבך החוטים הוא כאוס גולמי ומאיים. דניאלה מלר מחפשת קצה חוט בסבך הרשמים, שבהם כרוכים יחד פניהם הצעירות של חברי ילדות עם שאון המסוקים, מדי אחות צחורים ותערובת של תחבושות ודם.

מסוק ה"סופר-פרלון" שנשא פצועים לבית החולים במלחמת ששת הימים מופיע בעבודות, לפעמים כדימוי מסוק ולפעמים כצרעה (כשמו של המסוק בעגה הצבאית). בעבודות אחרות הוא מתגלגל ליתוש או לדמות האמנית כאחות צעירה הרוקמת/ דוקרת באמצעות מזרק.

דימויים כמו הצרעה והאלונקה הטעונים בתוכן סמלי ורגשי עוברים עיבוד צורני וסמנטי באמצעות הפשטה וחזרה. האלונקה כייצוג של הגוף חוזרת שוב ושוב. היא רקומה, פרומה, רשומה בקו מתאר או עשויה תחבושות ספוגות צבע דם. האלונקה היא גם הגוף הפצוע, גם בד הציור וגם הזיכרון המדממים. שרשרת המסמנים מובילה ממסוק הפינוי אל האמנית ומהאלונקה אל בד הציור. כך מעבירה האמנית את  "התפר הרקום" למרחב הסמנטי של "התפר" כפרוצדורה רפואית ו"משכיבה" את הזיכרון על שלחן הניתוחים.

קצה החוט יכול להיות תמונה, מושג, תחושה שאינה ניתנת להיאמר. עבודת האמנות היא התווך שבו מתארגן העולם הפנימי, המדיום שבו מוליכים הסימן והפעולה לשדות של זיכרון, שפה ומחשבה. דניאלה מלר יורדת לשורש זהויותיה כבת, כאחות, כאומנית, כמהגרת וכישראלית. "שפת האם" מתגלה בתהליך הזה כעמדה וכזהות יציבות, המאפשרות את ההתבוננות העצמית והאיחוי של האישי והקולקטיבי.

משה בלמס

אביבית מרציאנו