2021

אוצרת: יעל סונינו לוי

גלריה זיקית, רמות מאיר

״מדוע איני זוכר בדיחות״/ משה בלמס

---

כמו יצירותיו של משה גם אישיותו היא מעין חידה: מפתיע, מרגש ודורש מבט מעמיק, התבוננות סבלנית אל מעבר לנראה במבט הראשון. הוא מפליא לכתוב, כשם שהוא מפליא ליצור את הקו המתפתל כעין אריגה, או רקמה היוצרים תחרה של מילים, משפטים וצורות.

משה בלמס הוא בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, מפלס את דרכו האמנותית בין מחויבות ליצירה ובין עיסוקיו כאיש חינוך, ופעיל תרבות ואמנות במגזרים שונים בחברה.

בתערוכה ״מדוע איני זוכר בדיחות״ בגלריה ״סטודיו זיקית״, מוצגות עבודות מארבע-חמש השנים האחרונות המתכתבות עם הדפס. הן מוצגות בגלריה זיקית שעוסקת מאז הקמתה לפני כשמונה שנים בהדפס האמנותי ובזיקותיו השונות. רגע הבראשית של התהליך שחלקו נחשף בתערוכה, הוא ציור בשמן על בד. למולו, עבודות בדיו בטכניקות שונות, הנעות בין דייקנות גרפית ״אובססיבית״ שנעשו בציפורן ודיו, לבין אקספרסיביות חופשית במכחול. מנגד עבודות שמן על ניר של פורטרטים גרוטסקיים מלאי התרחשויות שנעשו בהתבוננות בקולז'. מוצגים גם מספר הדפסים, חלקם של חיתוכי לינולאום, אחרים שילוב של דפוס דיגיטלי וקולז' והדפס שנעשה במדפסת ייחודית הרושמת בטוש. ברבות מן העבודות ניתן לראות את הקשר לכתיבה תמה, סופר סת"ם, דפוס הסדר והדפס אומנותי. העבודות מעלות שאלות כמו: האם יש מקור פנימי שהוא בבחינת תבנית אליה וממנה חוזר מעשה היצירה? האם יצירה יכולה להתקיים ללא צורה?

על יחסו לדפוס משה כותב: ״בשפה הערבית נקרא "בית הדפוס": "מטבעה". כל אחת משתי השפות מדגישה צד אחר של מעשה הדפוס: העברית מדגישה את הצורה הקיימת מראש כאפשרות, ואת חזרתה האינסופית. הערבית מדגישה את הטבעתה ולפיכך את מימושה הקונקרטי בחומר. האם הדפוס על שני מובניו הם פנים שונות של היצירה?"

על יחסו למעשה האמנות: "היצירות נובעות מדתיות ללא אל: התחושה שמקור היצירה הם פליאה, כמיהה לידיעה, התמזגות באמת, סקרנות ממה שנמצא מעבר לפינה. חיפוש אחר רגע טקסי, חזרתי, ספירלי החבוי בתוך היומיום, בניסיון לחרוג מין התבניתי, למצוא את הסדק שדרכו מתגלה הייחודי: רגע של צלילות ואמת״.

טקסיות ורוחניות נוכחים בעבודות וסוחפים אל תוכן כמו אל מבוך מכושף. אל עולמות מחשבה והיסטוריות, זיכרון וחלום השואבים מבארות רבים. בינם כתב הרש"י שלמד מאביו כילד, מיתולוגיה יוונית וטקסטים פילוסופיים וספרותיים שונים.

״אינני אחראי להופעת המילים והצורות, אינני אחראי למשמעותם. אני אחראי על טיפוח הקסם של היצירה, על לכידת הרגע שבו הרטט של התודעה מיצר מחזה: צורה וציר לחוויה של היותי. אף שאני יודע שכל הטבעה דורשת תיקון אני חש שהיא בו זמנית מושלמת מרגע שהינה צורה שהתממשה. העבודות משתלשלות זו מזו במרחב שביני וכל עולמי: החלומות, המראות, הזיכרון והשכחה, מצבי הרוח, זיכרון הגוף, ההשתנות שאינה ניתנת לעצירה, הכעס, החיבה, הזולת, צמתי ההיכחדות שנחצו בשלום, האורות והצללים. וכל מה שתובע ממני את עבודת הדיבוב והחקירה ונמצא כאן ובעתיד״

על בחירת שם התערוכה: ״מדוע אני לא זוכר בדיחות"

"אני מקווה שאקבל תשובות רבות ואולי אחת מהן תעזור לי לזכור. גרסה של המשפט הזה הופיעה באחד הרישומים שלי ברגע שהוא עלה על דעתי. אני חושב שהוא מסמן את החלקים בי שאינם נגישים לי, את חוסר הרציפות של השפה והמשמעות שיוצרים לפעמים מבוכה וגם צחוק. מדוע אפשר לצחוק פעמיים מאותה בדיחה? האם בכלל אפשר לספר את אותה בדיחה פעמיים?״

במהלך הבחירות והאוצרות המשותפת לקראת התערוכה, שבו ועלו שאלות המאתגרות כמעט כל יוצר, בתהליך של יצירה וחקר אוצרותי: הקונפליקט בין חשיפה וצמצום, ריבוי מול דיוק, המתח בין  משמעות והעדרה. הרצון לשקף תהליכים, השפעות והתפתחות יחד עם חשיפת השונות והחיפוש המתמיד של הבעה עצמית. הרצון ״לשחרר את העבודות״ בצורה מיטבית הוליד סוג של מיצב בחלל הגלריה שבו הופכת הגלריה לחנות קסומה ואפלולית, שהמשוטט נקלע אליה כמו במקרה, ונשאב למרחב וזמן של סקרנות וגילוי.

                                                                                                            יעל סונינו-לוי

                                                                                                            יוני 2021